<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' סעודה</h1>
<h2>דף כ:</h2>
וכל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין. אבל ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קדוש אעפ"י שיצא מוציא, דחובה הן וכל ישראל ערבין זה בזה ומחוייב בדבר הוא ומוציא את הרבים ידי חובתן.
<h2>דף כג.</h2>
וכתב בעל הלכות והיכא דאכיל נהמא ואצטריך לאפנויי ואזל ואפני הדר שארי המוציא ברישא והדר אכיל, ולגבי תפלה אע"פ דצלי ליה רובא דצלותא הדר מצלי מן רישא.
<h2>דף לז:</h2>
ואמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה פירורין כזית מברך עלה המוציא וג' ברכות, ואי לית בה פירורין כזית מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ורב ששת אמר אפילו פירורין שאין בהן כזית מברך עליהן המוציא, והלכתא כרב ששת מדקא מתרץ רבא מימריה וקאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. הלכך פירורין שיש להן תואר לחם אע"פ שפחותין מכזית מברך עליהן המוציא, ואם אין עליהם תואר לחם מברך עליהם בורא מיני מזונות.
ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה. מאי טריתא איכא דאמרי מרתת גביל, ואיכא דאמרי נהמא דהינדקא, ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטורה מן החלה, ואם עשאה כעכין חייבת.
גרסי' בפרק כל שעה (פסחים ל"ז.) הדובשנין והאסקרטין והסופגנין וחלת המסרת והמדומע פטורה מן החלה. ופירשו התם בגמרא חלת המסרת זה חלוט של בעלי בתים, והן חלות אפויות במסרת על ידי שמן כגון טיגון, ומפני שאין אפויות בתנור אלא במסרת נקראות חלת המסרת, ומסרת תרגום מחבת. והמדומע איכא מאן דמפרש כגון מים וקמח מדומעין, ואיכא [מאן] דמפרש מדומע היא תבואה שנתקנה ונפלה תרומה לתוכה נקרא דמע, והאי פירושא דייק ומסתבר: אמר ריש לקיש הללו מעשה אלפס הן, ור' יוחנן אמר מעשה אלפס חייבין בחלה והללו שעשאן בחמה. ודכולי עלמא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש הרתיח ולבסוף הדביק חייב בחלה דלחמא הוא, כי פליגי כשהדביק ולבסוף הרתיח ריש לקיש סבר כמעשה חמה הוו ופטורי ור' יוחנן סבר אפילו הדביק ולבסוף הרתיח חייבין והללו שעשאן בחמה. וכתב רב אחא בשאלתות שלו דהרתיח ולבסוף הדביק הוה ליה כעין תנור והוה ליה לחם האפוי בתנור, אבל הדביק ולבסוף הרתיח דמי למעשה קדירה והיינו טעמא דריש לקיש, ור' יוחנן סבר לא שנא הכי ולא שנא הכי. ובעל הלכות פסק כר' יוחנן, והגאון ר' יצחק ורב אחא ז"ל פסקו נמי כר' יוחנן, והכין כתב הגאון בהלכות שלו דהלכתא כר' יוחנן, ואמר ואיכא מאן דפסק כר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד, אבל מעשה אלפס לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח פטורין ואינו קרוי לחם ואינו חייב בחלה ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח ואין מברכין עליו המוציא. ואשכחינן עלה פירכא מהא דגרסינן בפרק החולץ (יבמות מ"א.) והאי חלוט דקאמרינן מצה היא למאי הלכתא אמר רבא לומר שאדם יוצא ידי חובתו בפסח, אלמא אע"ג דחלטוה מעקרא כיון דהדר אפייה בתנור או באלפס לחם מיקרי ואדם יוצא ידי חובתו בפסח.
<h2>דף לח.</h2>
וכובא דארעא מברכין עליה בורא מיני מזונות, מאי טעמא גיבלא בעלמא היא, והני מילי דלא קבע סעודתיה עלה אבל קבע סעודתיה עלה וליכא ריפתא אחריתא מברך עלה המוציא, דאמרי' מר זוטרא קבע עלה ומברך עלה המוציא, ופי' כובא מאפה שלא בתנור אלא על הארץ.
<h2>דף לט.</h2>
ואמר רב חייא בר אשי אמר רב פת הצנומה בקערה מברכין עליה המוציא, ופי' רבינו האיי ז"ל דהוא כלי שני שנותן את הלחם בתוך מים רותחין המוצקין בקערה או שנותנין הלחם ויוצקין עליו מים רותחין ושוהין עד שימוח ויהיה צנום. ופליגא דרבי חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת, פי' משלים את הברכה עם בציעת הפת, והלכך צנומה שכבר הוא כבצועה קודם שיתחיל בברכה, ואין הברכה כלה עם הפתיחה אין מברכין עליה המוציא. מתקיף לה רבא לר' חייא מאי שנא צנומה דלא מברך עליה המוציא דכד כליא ברכה אפרוסה קא כליא, עם הפת נמי כי גמרה ברכה אפרוסה קא גמרא. אלא אמר רבא צריך שתכלה ברכה על הפת. ותרין לישני קא גרסי לה. האי חד לישנא, ולישנא אחרינא אלא אמר רבא מברך ואחר כך בוצע. ומפרשי רבואתה דילנא דהני תרי לישני חד טעמא אינון, מברך ואחר כך בוצע ברור הוא שלא יבצע ויברך ואחר כך יאכל, אלא מברך תחלה ואחר כך בוצע.
וכתב בעל הלכות בפת צנומה הכי, ופת צנומה בקערה כי ליכא ריפתא שלמה אחריתא מברך עליה המוציא, ואי איכא ריפתא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ודוקא פת הצנומה בקערה דכיון דשדי רותחין עלה הוה לה כלי שני, אבל רמא פת בקדירה הוה ליה כלי ראשון ומבשלא, ואע"ג דאיתא בעינה נפקא לה מתורת לחם ומברכין עליה בורא מיני מזונות דקתני גבי מצה (פסחים מ"א.) יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח [דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח] והלכתא כר' יוסי.
<h2>דף לט:</h2>
הביאו לפניהם פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, ור' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר. דכולי עלמא מיהת על פתיתין המוציא, ברייתא ומשנה שלמה כל זמן שהפרוסות קיימות המוציא, ובפתיתין ושלמין פליגי רב הונא ור' יוחנן, ותרויהו מודו שאם בצע על הפתיתין והניח השלמין יצא, וכל שכן [אם] בצע על השלמין, אלא במצוה מן המובחר בהא מלתא פליגי, וסוגיין בעלמא ר' הונא ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, וכל שכן הכא דהא קיימא כתנאי דבצל קטן, וקאי ר' יוחנן כרבנן, ור' יהודה דאמר תורם מן היפה קאי רב הונא כותיה, והוה ליה ר' יוחנן כרבים, וחזק הדבר שהלכה כר' יוחנן. אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים ופוטר את השלמה של שעורים, ואמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא ידי שתיהן, כי הא דמר בריה דרבנא, מניח פרוסה שלמה ובוצע. תני תנא קמיה דרב נחמן [בר יצחק] פרוסה ושלמה מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, אמר ליה מה שמך [א"ל] שלמן, אמר ליה שלם את ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים: אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע מאי טעמא לחם עוני אמר רחמנא. איכא מאן דמפרש דהא דאמר רב פפא הכל מודים לאו מחמת שמעתא דרב הונא ורבי יוחנן אלא משום [לחם] עוני, דלא ליבצע אתרתי כשאר שבתות וימים טובים אלא ימעט משום לחם עוני. ואיכא רבנן דמפרשי הכי עקר שמעתא הביאו לפניהם פתיתין ושלימין כיון שהפתיתין אין צריכין בציעה קאמר רב הונא הן קרובות לאכילה ועליהן מברך, ולא מעיינינן חביב ושאינו חביב, וקאמר ר' יוחנן שלם עדיף. ומר בריה דרבנא ומשנת שלמן כיון שזה קרוב לאכילה וזה הדור מברך על שניהם. ובפסח אפילו ר' יוחנן מודה שאע"פ שאינו הדר כיון דקרי ליה לחם עוני שפיר דמי. ולפום הדין פירושא אם הביאו לפניו בפסח פתיתין ושלמה מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, אבל אם כל מה שהביאו לפניו שלמים, לא צריך להניח פרוסה בתוך שלמה אלא בוצע על שתי ככרות כשאר ימים טובים. ואמר רבינו האיי ז"ל והדין פירושא טפי מקרב, מיהו מנהגא דעלמא בלילי הפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ומברכין ולא ידעינן אי נהוג הכי בדוקא או כי היכי דסליק אדעתיהו, ולא פשט.
ובפרק חלק (סנהדרין ק"ב:) גרסינן מהיכא למשרי המוציא מהיכא דגמר בישולא.
<h2>דף מ.</h2>
ומקמי דליבצע בעינן למיתן מלח או לפתן בפני כל אחד ואחד. וכיון דבצע המוציא אסיר ליה לאשתעויי עד דטעם אותה פרוסה, ואי אשתעי צריך למיהדר ולברוכי דאי לא הדר ובריך הוה ליה אוכל בלא ברכה. אבל אי אשתעי במילי דצריך לסעודה כגון הביאו מלח או לפתן או טול ברוך או גביל לתורי, לא הוה הפסק ולא בעי מהדר וברוכי. וכתב בעל הלכות וכלהו רב ור' יוחנן ורב ששת דאיעבד. ומהאי טעמא תקינו רבנן קדושא ואבדלתא וברכות דחתן בתר בורא פרי הגפן, דכיון דצריך לקדש ולהבדיל לא אפשר ליה למיכל עד דמקדש ומבדיל, והוי צורך אכילה, ומשום הכי לא הוי הפסק. וכן נמי הני ברכות דחתן דחובה הן עליו ועל היושבים שם לברוכי קמי הב"ה מעין אכילתן ושמחתן, וכיון דהכי הוא צורך אכילה נינהו. אבל כל שאר [מילי] אפילו דברי תורה אי פסיק בהו צריך לחזור ולברך, וכן הלכה.
<h2>דף מ:</h2>
ועל כלם אם [אמר] שהכל נהיה בדברו יצא ואפילו פת ויין, דהלכה כר' יוחנן דאמר אפילו פת ויין. ואי אמר נמי בריך רחמנא מלכא [מריה] דההיא מינא, או דברא [ההיא מינא], וכההוא דמנימין רעיא, יצא: ומאן דאייתי קמיה מיני דלא ידע אי מין אילן הוא או מין ירק הוא, לא לבריך עליהון שהכל בתחלה אלא בורא פרי האדמה. דתנן ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, דפרי אדמה הוא, על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא דלאו פרי עץ הוא, ועל כלם אם אמר שהכל יצא: ולענין פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי הוה סליק אדעתין דהלכה כר' יוסי דאמר כל המשנה ממטבע [שטבעו] חכמים בברכות לא יצא, חדא דר' יוסי נמוקו עמו (עירובין י"ד:), ובכל דוכתא (עירובין מ"ח:) ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי. אלא חזינן רבינו האיי ז"ל דכתב דאין הלכה כר' יוסי אלא כרב דאמר יצא ידי ברכה ראשונה כמעשה דמנימין רעיא, וכדרב עבדינן דלא אשכחן אמוראה דפליג עליה בהא מילתא. ובתלמוד ארץ ישראל (ברכות פ"ו ה"ב) מפרש בהא ברייתא בהדיא ר' יעקב בר אחא אמר שמואל הלכה כרבי מאיר ומפרש נמי האי מעשה דרב, ואסתייע ליה דהלכה היא.
וכל ברכה שפותח בה בברוך צריכה מלכות. ומגן אברהם שהוא תחלה אומרים נמי מלך עוזר ומושיע ומגן. והשאר הויא להו ברכות סמוכות.
<h2>דף מא:</h2>
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם, לאחר הסעודה טעונין [ברכה] לפניהם ולאחריהם, וק"ל כרב פפא: וכתב רבינו האיי ז"ל ודקאמר רב פפא דברים הבאים מחמת סעודה קא מפרשי לה תרי פירושי, איכא דמפרשי לה דברים שהביאום מחמת הסעודה, ואיכא דמפרשי לה דברים שדרכן לבא מחמת הסעודה. ודקאמר נמי בתוך הסעודה ולאחר הסעודה הכין נמי מפרשי הדין [תרי] פירושי, חד אם הביאום בתוך הסעודה ולאחר הסעודה, וחד שדרכן להיות מובאין בתוך הסעודה ושדרכן להיות מובאין לאחר הסעודה, ולעולם אם הובאו בתוך הסעודה קאמר. וכמה [קא] שקלו וטרו רבנן באילין מילי שכמה דברים יש בין פירוש זה לפירוש זה. לחד פירושא דברים שהביאום מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם ופת פוטרתן מזה ומזה. ולדברי אלו אפילו תאנים וענבים אם נתכוין אדם לאכול פתו בהן שהרבה [בני אדם] עושין כך נפטרו בפת. ודברים שהובאו שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם כגון תאנים וענבים שהובאו בתוך הסעודה שלא לאכול בהן את הפת אלא שיאכלם אדם לתאותו לבדם. ואם לאחר הסעודה הביאום [טעונין ברכה] לפניהם ולאחריהם. ולחד פירושא דברים שדרכן לבוא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון כל מיני לפתן ומכשיריו פת פוטרתן ואין צריכין [ברכה] לא לפניהם ולא לאחריהם, ודברים שדרכן לבוא בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון חביצא ופאלי ודג וכיוצא בהן שהובאה למתיקה ולא ללפות בהן את הפת וכגון דיסא שאינו חשוב לפתן דאמר ר' זירא (ביצה ט"ז.) בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין [ברכה] לאחריהם. אבל [דברים] שאין דרכן להיות באין מחמת הסעודה ואף אין מביאין אותן בתוך הסעודה, כגון תאנים וענבים אם הביאום אדם בתוך הסעודה טעונין ברכה [בין] לפניהם [בין] לאחריהם. ולפי פירוש ראשון ליתה לדרב ששת כל עיקר, אבל לדר' חייא איתה בבבא ראשון דרב פפא, ודרב הונא איתא בבבא שני. ולפי פירוש שני דרב הונא ליתא כל עקר, וכל שכן דר' חייא. וכיון דאמרי' ופליגא דר' חייא אדרב הונא ורב ששת איתא לדר' חייא בתאנים וענבים ודקאמר שהפת פוטרתן, ודרב ששת איתא בבבא שלישית. וקא חזינא דקא מסתייע פירוש ראשון בדר' חייא דגמרא קאמר דהא ר' חייא מקיים ליה לענין הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, ומפרש בן זומא דמאי דקא מפטר דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה (היא) (ו)טעמיה שהפת פוטרתן. ולפי פירוש ראשון הוו תאנים וענבים באים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, ולפי פירוש השני לא הוו. אלו דברי רבינו האיי גאון ז"ל: ובעל הלכות כתב הכי, והיכא דאייתו לקמיה רפתא ומיני מיכלא כל מידי דהוי דרכא למיכל ברפתא בתוך הסעודה כי שארי המוציא פטרא להון רפתא לכל מילי דמתאכלין ברפתא ולא צריך לברוכי עליהון דתני ר' חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין נמי פוטר כל מיני משקין. ואמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון בשרא וכוורא וכל מיני בשולי דהוו דרכיהו למיכל בהו רפתא וירקא ובוציני אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון חביצא ודיסא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין [ברכה] לאחריהם, דברים הבאים לאחר הסעודה כגון תמרי ורמוני ושאר מגדי, ואייתינון וקא אכיל בתוך הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, וחביצא דקא אכיל ליה בתוך הסעודה מאי טעמא לא צריך ברכה דכיון דמין דגן הוא מפטר בברכת המזון אבל תמרי ורמוני ושאר מגדי דלאו מין דגן נינהו לא מפטרי בברכת המזון. וק"ל מיהא דרב פפא דכל מיני מגדי לאחר הסעודה ואפילו קודם ברכת המזון אליבא דכל המפרשים טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.
<h2>דף מב.</h2>
ורבינו האיי ז"ל אמר דהא דאכל רב הונא תריסר ריפי מפת הבאה בכסנין הוה, וקאמר רב נחמן [עדי כפנא] זה מנהג בני אדם לאכול ממנו קמעא, וכיון שזה אכל [ממנו] כל כך, לרעבו אכל כל זה הפת לשבוע ממנו ולא בתורת כסנין, וצריך לברך אחריה. פירוש "עדי" כמאן דאמר "הדין", וכמה מקומות בתלמוד דומה לו, כמו עדי סוראה הוא, ועדי גוברין, שהוא פי' הדין. ודבר ברור אצלנו כי רב הונא פת הבאה בכסנין אכל, והא דאמר רב הונא משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא ושלש ברכות, בדקבע עלייהו.
ובין גמר סעודתיה ובין סלק מצי למיכל כל זמן שלא נטל ידיו לברכה כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה.
ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון דזה לשתות וזה לשתות, אבל ברך על היין שבתוך המזון לא פטר את היין שלאחר המזון דזה לשרות וזה לשתות. בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי. אחר המזון אחד מברך לכלן. היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו, הסבו אחד מברך לכולן. והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה, ודוקא הסבו הוא דאחד מברך לכולן המוציא אבל לא הסבו לא. ואי אמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן אע"ג דלא הסבו, אלא כל אחד ואחד אוכל מככרו הויא קביעותא ואחד מברך לכולן.
<h2>דף מב:</h2>
תנן והוא אומר על המוגמר וכו', ונשאל [בהא] הגאון ר' יצחק ז"ל, היכי פריש רבינו חננאל ז"ל הבוצע הוא מברך על המוגמר אם הביאו בתוך הסעודה אע"פ שאין דרך ארץ להביא מוגמר בתוך הסעודה אלא לאחר הסעודה, וכל השאלה וכו'. והשיב כך הוא כמו שפירש רבינו חננאל ז"ל. כי הוא שמברך המוציא הוא מברך כל המוגמר, לפי שהוא מזומן לברך עליו כמו הנוטל ידיו תחלה לאחר סעודה שהוא מזומן לברך. והטעם שהביא ראיה מן הירושלמי (ברכות פ"ו ה"ו) במוגמר הבא בתוך הסעודה הוא טעם יפה, כי כשתעלה תמרתו של מוגמר הכל מריחין אותו בבת אחת, הלכך צריכין מי שיברך לכולן כדי שיענו כולם אמן בשעת הנאתן בו, אבל היין אין לאחד מהם הנאה [בו אלא] עד שיגיע לפיו, ובאותה שעה יברך עליו. ומה שאמרתם אם כלם נהנים מה הפרש יש בתוך הסעודה ולאחר הסעודה, תשובתו אין ביניהם הפרש לענין אחד מברך לכולן, אבל יש ביניהם הפרש במברך, שאם היה בתוך הסעודה יברך אותו שברך המוציא, ולאחר הסעודה יהיה המברך או הוא או זולתו, לפי שאינו מזומן לברך אלא כל מי שהוא בתוך הסעודה, וכשנשלמה הסעודה פסק זמונו וחזר הזמון לאותו שנטל ידיו תחלה, והנוטל ידיו תחלה הוא מזומן לברכה.
וקיי"ל דלא צריך לברוכי אכל כסא וכסא אלא אכסא קמא ואכסא דברכתא, ואי מימלך אימלוכי צריך לברך על כל כוס וכוס.
<h2>דף מג.</h2>
ויין נמי בעי הסבה כר' יוחנן ד[אם הסבו] אחד מברך לכולן [בורא פרי הגפן], ואי לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו. וכתב רבינו האיי ז"ל ולענין יין הלכה כר' יוחנן וכלישניה בתרא דמהניא הסבה ליין כדמהניא לפת ואחד מברך לכולן, וממילא יין בעי הסבה, ואע"ג דקא מפרק רב קושיא דאיכא עליה מן ברייתא ולא מסתייע מיניה דאימליך בעלמא הוא דקאמר, ואורחין לאו משום דעקרא דעתייהו אלא אפילו בעל הבית בלא הסבה אין אחד מברך לכולן ומהניא הסבה ליין אע"פ שלא אכלו כאחת. ואם בא להם יין בתוך המזון אע"פ שהן מסובין אין אחד מברך לכולן מפני שאין בית הבליעה פנוי.
<h2>דף מד:</h2>
ואי לא קבע אינש סעודתיה אמיא אלא על היין ובעי למשתי מיא בגו סעודתיה מברך על כל כוס וכוס, דנמלך הוא. ואי לא קבע [סעודתיה] אלא אמיא מברך אכסא קמא ואכסא דברכתא. ומאן דשתי מיא בתר סעודתיה כמו אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים לא צריך לברוכי. וכן כל מידי דסממנין דאכיל [ושתי משום רפואה לא צריך לברך ואין ביה משום אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא] ברכה.
<h2>דף מה.</h2>
ועד כמה מזמנין עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה, והלכה עד כזית. ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה הכא הלכה כרבי מאיר כדאמרינן (ל"ח:) אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל (כ)זית מליח וברך עליו תחלה וסוף. ועוד אמרינן (כ':) והן דקדקו בעצמן עד כביצה עד כזית. ואמרינן נמי (מ"ח:) ולהוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן.
ושנים שאכלו הלכה כר' יוחנן דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין.
והיכא דאשכח אינש תרי דאכלו ולא גמרי סעודתייהו מצוה למיכל בהדייהו כדי לאצטרופי לברכת זמון כדאמרינן השמש שעומד על השנים אוכל אע"פ שלא נתנו לו רשות. ואמרינן נמי (מ"ז.) רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא עאל ואתא רב שימי בר חייא הוה מסרהב למיכל אמר ליה [רב] מה דעתך לאצטרופי [בהדן] אנן הא אכלינן לן, אמר ליה שמואל אלו הוו מייתי ליה ארדליא וגוזליא לאבא מי לא הוה אכלינן. אלמא כל היכא דמייתי ליה מידי מצי למיכל מיניה מצטרף בהדייהו. וכן הלכתא.
<h2>דף מה:</h2>
ושלשה שאכלו ויצא אחד לשוק קורין [לו] ומזמנין עליו, ואמר אביי והוא דקרו ליה ועני, דכיון דשארו המוציא כחדא אקבעו להו בחובה: ואמר מר זוטרא לא אמרן אלא בשלשה אבל בעשרה דבעו לאדכורי שם שמים לא מזמני עליה עד דאתי, דכת' (תהילים ס"ח) במקהלות ברכו (את) [אלהים] ה'. וכן הלכה: והא דאמרינן קוראין לו ומזמנין עליו ומפרשי רבנן קוראין בשמו כאלו הוא עמהם, כלומר שלשה אנו אע"פ שהאחד במקום אחר. וקאמרי רבנן הני מילי כגון שפתחה של בית לשוק [הוא] והוא יושב כנגדו, וקוראין לו ממקומותיהן ושומע קולם ומזמנין.
גרסינן בעירובין בפרק כל גגות העיר (צ"ב.) יתיב רבה ור' זירא ורבה בר רב חנין ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי שמע מינה ממתני' דיורי גדולה בקטנה, ואין דיורי קטנה בגדולה. כיצד גפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה, ואם זרע, זרעים אסורין וגפנים מותרין, גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה. אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת, אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת. צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין. צואה בקטנה מותר לקרות קרית שמע בגדולה, צואה בגדולה אסור לקרות קרית שמע בקטנה. וגרסי' בפסח[ים] בפרק כיצד צולין (פ"ח:) מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ. אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה, ופליגא דר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
ושנים שאכלו מצוה לחלק. ואם היו אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא, וצריך שיתכוין הבור את לבו להוציא ידי חובתו מברכת הסופר, והסופר נמי יהיה כונתו להוציא [את הבור] דבעינן שיכוין שומע ומשמיע.
שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד. והאחד כשהוא מפסיק סעודתו ומזמן עמהם כשהשנים יוצאין אם רצה האחד לחזור לסעודתו, מתחיל ומברך המוציא.
מר יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרוך ריפתא בהדי הדדי אמרי כי תנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, הני מילי היכא דאיכא גדול, הכא חלוק ברכות עדיף. בריכו אינש אינש לנפשיה. אתו לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זמון לא יצאתם, וכי תמרו ניהדר וניזמון אין זמון למפרע. בא ומצאן כשהן מברכין מהו עונה אחריהן רב זביד אמר ברוך ומבורך ורב פפא אמר אמן. ולא פליגי הא דאשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך, אשכחינהו דקאמרי ברוך עונה אמן. כל העונה אמן אחר ברכותיו בסוף הרי זה חכם. ואם עונה אמן אחר כל ברכה וברכה הרי זה בור.
<h2>דף מו.</h2>
וכד משי ידיה אי קביעותא דגברי, שרי חד המוציא לכולהו, וכן נמי ברכת היין, ועני כולהו בתריה אמן ונפקי. ואי ליכא אלא חד שרי הוא לנפשיה המוציא.
עד היכן ברכת זמון רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן. והלכתא כרב נחמן כלומר שאם אכלו שלשה כאחת והוצרך אחד מהן לצאת יושב עד שאומרים נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ויוצא שהיא ברכת הזמון. ורב ששת אמר עד הזן את הכל. ואמרי' נימא כתנאי דתני חדא שנים ושלשה שאכלו מברכין ברכת המזון, ותניא אידך שלשה וארבעה, מאי לאו דכולי עלמא אית להו הטוב ומטיב לאו דאורייתא, ובהא קא מפלגי דמאן דאמר שנים ושלשה סבר עד הזן, ומאן דאמר שלשה וארבעה קסבר עד נברך. ודחינן לא רב ששת מתרץ לטעמיה ורב נחמן מתרץ לטעמיה וכו'. הא שמעתא שקלו וטרו בה קמאי ז"ל ולא סלקא להו כל עקר משום דהוה סבירא להו דהא דתניא שנים ושלשה ברכות אינון, וקשיא להו היכי תני להו בלשון זכר, ולא אשכחו (לה) [בה] פרוקא. והאי מימרא דעד היכן ברכת הזמון אפליגו בה נמי בגמרא דבני מערבא (ברכות פ"ז ה"א) ואותיבו התם למאן דאמר עד נברך מיהא מתניתא דשנים ושלשה מברכין ברכת המזון. וכד מעיינית ביה סליק לך פירושא דהא שמעתא בלא קושיא ובלא ספק. והכין גרסי' התם שלשה שאכלו כאחת ובקש אחד מהן לצאת מהבית, [דבית] רב אמרי מברך ברכה ראשונה והולך לו. איזהו ברכה ראשונה דבית רב אמרין זו ברכת הזמון, ר' זעירא בשם ר' ירמיה זו הזן את הכל, ר' חלבו ור' חנין בשם רב זו הזן את הכל. התיב רב ששת והא מתניתא פליגא שנים ושלשה חייבין בברכת המזון הא ארבעה לא, ואין תימר זו ברכה ראשונה ניתני ארבעה, אשכח תנא תני ארבעה, ואין תימר זו הטוב ומטיב שאניא היא דאמר רב הונא הטוב ומטיב משניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו הטוב ומטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה, נמצאת אומר ששנים ושלשה דקתני גברי אינון, והכין פירושא שנים ושלשה שאכלו ואין אחד מהן יודע לברך ברכת המזון כולה, אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע השניה והשלישית ואינו יודע הברכה הראשונה או שאחד יודע הברכה הראשונה ואחד יודע לברך ברכה שניה ואחד יודע [לברך] ברכה שלישית, חייבין בברכת המזון לפי שאפשר לברך כל אחד מהן ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן, או משלשתן. וגמרינן מינה דברכת המזון עם ברכת הזמון אינה אלא שלש ברכות בלבד, ולפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד. ומשום הכי קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה, דאם איתא דברכת הזמון עד נברך הוה אמר ארבעה. ופריק אשכח תנא דתני ארבעה ואנא דאמרי כותיה. ואם תאמר הך תנא דתני ארבעה משום הטוב והמטיב הוא דתני הכי דמצי אמר לה גברא רביעאה, לית לך למימר הכי דברכת הטוב והמטיב דרבנן הוא ולא מני לה תנא בהדי דאורייתא, דאמר רב הונא וכו'. הדין פירושא דהאי גמרא דבני מערבא, וחד טעמא הוא עם גמרא דילן. וכבר סליק פירושא דהא מתניתא כהוגן וליכא בה קושיא כלל. וק"ל כרב נחמן דאמר עד נברך. וכן עמא דבר, דהא יחיד כד מברך מתחיל מברכת הזן, אלמא ברכת הזמון דליתא אלא בתלתא עד נברך הוא בלבד, אבל ברכת הזן אינה בכלל ברכת הזמון.
<h2>דף מו:</h2>
מר זוטרא איקלע לבי רב אסי איתרע ביה מילתא בבריה פתח ואמר ברוך המלך החי הטוב והמטיב דין אמת שופט [ב]צדק שאנחנו עבדיו ועמו. ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו.
להיכן הוא חוזר כשאומרין נברך שאכלנו משלו. רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו פעם אחרת. ורבנן אמרי למקום שפסק ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. וכן הלכתא.
<h2>דף מז.</h2>
תנו רבנן שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין, והבוצע הוא פושט ידיו תחילה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו הרשות בידו. ומבעי ליה למבצע מהיכא דבשיל שפיר. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, ואין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב העונין אמן.
והלכתא גדול מברך אע"ג דאתי לסוף סעודה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן (מגילה כ"ח.) כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי (וכו'). ואם כהן תלמיד חכם מצוה לאקדומי דאמר מר וקדשתו לכל דבר שבקדושה וכו'.
<h2>דף מז:</h2>
ואין מזמנין על עם הארץ בחבורה. ואיזהו עם הארץ אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זהו עם הארץ. ואמר רב הונא הלכה כאחרים: וכתב רבינו האיי גאון ז"ל והא דרמי בר חמא דעביד לחומרא אפילו בהדי רב מנשיא. והשתא רבנן לא זהירי בהא מילתא וקא מקילי בה. והכותי מזמנין עליו, והני מילי באותו הזמן אבל עכשיו גויים גמורים הן ואין מזמנין עליהם.
ונשאלו רבינו שרירא ורבינו האיי גאונים ז"ל, הא דאמור רבנן ששה דברים נאמרו בעם הארץ וזה אחד מהן אין מקבלין מהן עדות, מי שבא מהן להעיד על מתנה או על מכר או על חוב בקניין והוא אינו יודע לא לכתוב ולא לקרות שטר ולא דבר אחר, מי מקיימינן עדותו וקנה לו ללוקח אפילו ממשעבדי דהוה ליה סתם קניין לכתיבה עומד, או דילמא מבני חרי גבי ממשעבדי לא גבי, דכיון שאין יכולין להעיד בשטר הויא לה עדות על פה, או אין מקבלין מהן עדות כלל, ילמדנו אדונינו. הכין חזינא שעם הארץ הוי בכמה פנים. ואפילו מי שקרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הוי עם הארץ, וכי האי קבולי מקבלינן סהדותיה ואע"ג דלא מזמנינן עליה, ורמי בר חמא אחמיר עליה דרב מנשיא כי רב מנשיא שמע שמעתא מפומיהו דרבנן וגרס ליה ורמי בר חמא הוא דלאו אדעתיה. ותניא איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חולין בטהרה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו. ובכי הדין עם הארץ איתמר אין מקבלין ממנו עדות, ולאו [ל]כל מילי שמטמאין על גב עם הארץ הואיל ובגדיו מדרס לפרושים, וכי היכי דתנן חברות [היכי הויא] במסכת תמורה, ותניא (חגיגה כ"ב:) נאמן עם הארץ לומר פירות הללו לא הוכשרו, ואין נאמן לומר הוכשרו אבל לא נטמאו. ולבסוף עקרוה רבנן להא מלתא דמקבלין עדות מעם הארץ, ואפילו לענין טהרות מקבלינן, משום דחיישינן לאיבה ושלא יפרושו ויצאו לתרבות רעה. דתניא (שם) אמר ר' יוסי מפני מה אמרו ביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל השנה כלה, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו. ואמר רב פפא כמאן מקבלינן [האידנא] סהדותא מעם הארץ, כמאן כר' יוסי. וכל שכן לענין דיני ממונות שאין להחזירן כלל דילמא [יצאו לתרבות רעה]. מיהא מאן דאיתיה מפסולי עדות כגון גזלנין ומועלין בשבועות ומחללי שבתות וכיוצא בהן, אי נמי עם הארץ שלא קרא כל עיקר ואפילו קרית שמע ולא שנה כל עקר ולא שמש תלמידי חכמים ואין בו דרך ארץ הא ודאי אין מקבלין ממנו עדות, הואיל וכבהמה הוא ופחות מעמי הארץ. דאמרי' (סוטה כ"ב.) לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל [ואת בית יהודה] זרע אדם וזרע בהמה, והתם (קידושין מ':) אמרי' כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב, ואמר ר' יוחנן ופסול לעדות. האוכל בדרך דומה לכלב, ויש אומרים פסול לעדות, ואמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים. ובשביל [מי] שאינו יודע לא לכתוב ולא לקרות ולא לשנות דקא אמריתו עדותו בעל פה דמיא או היכא דאיכא קנין סתם קנין לכתיבה עומד. מאי ספיקא אית בהדא מילתא, אטו במכתב ומקרא תליא מילתא. אם נאמן הוא וראוי לעדות מה לי יודע לכתוב ולקרות מה לי אין יודע. אלא ודאי לא חתים עד דידע למקרי, לבר מגיטא שהקילו בהן חכמים ונאמנין, ומקרעין להם נייר חלק (גיטין ט':) וממלאים את הקרעים דיו משום דבכתיבה תליא מילתא בגיטא. אבל בשאר שטרות מי שהעיד בקנין ואין יודע לא לכתוב ולא לקרות, מוסר דבריו לפני בית דין בין מומחה בין שאינו מומחה.
וגר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו דאינו גר עד שימול ויטבול והוה ליה נכרי.
<h2>דף מח.</h2>
וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל בהלכותיו אמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וכן הלכתא. ואמרי רבואתה והוא שנכנס בשנת י"ג ואע"ג דלא פרח, אבל קטן שלא הגיע לי"ג אע"ג דפרח אין מזמנין עליו. ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, והכי חזינא לגאון.
ואמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב תשעה שאכלו דגן ואחד ירק ואפילו טבל עמהם [בציר] או ששתה כוס אחד מצטרף, ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין לנברך לאלהינו. אבל ששה לא דבעינן רובא דמינכר. והני מילי לענין אצטרופי לבי עשרה אבל להוציא הרבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. ואמרי רבנן דוקא אצטרופי לבי עשרה אבל לגבי [זמון] לתלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן.
<h2>דף מח:</h2>
תנו רבנן סדר ברכת המזון כך הוא וכו'. ובשבת מתחיל ואומר נחמנו ה' אלהינו בציון ומסיים בנחמה שאומר והעלנו לתוכה ונחמנו בה כי אתה הוא בעל [ה]נחמות ברוך מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים: וצריך להזכיר ברית ותורה בברכת הארץ. ולהקדים ברית לתורה שזה בי"ג בריתות בפרשת ויאמר ה' אל אברם, ותורה בג' בריתות בלוחות שניות הוא [אומר] הנה אנכי כורת ברית, כרתי אתך ברית, במכתב הראשון את דברי הברית.
<h2>דף מט.</h2>
והטוב והמטיב צריכה מלכות דכיון דפותח בה בברוך לא הויא ברכה הסמוכה לחבירתה. וצריכה שתי מלכיות לבד מדידה. וכן המנהג לומר בא"י אמ"ה אבינו מלכנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך הטוב והמטיב [לכל].
ואי טעה ולא הזכיר את של שבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ברוך מקדש השבת: ואי טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך מקדש ישראל והזמנים. והני מילי היכי דאידכר מקמי דפתח בהטוב והמטיב אבל לבתר דפתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. והיכא דטעה ולא הזכיר של ראש חדש אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ולית ביה חתימה. ואי לא אדכר אלא [בתר] דפתח בהטוב והמטיב גמר לה לברכה ולא בעי למיהדר מרישא דאמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה מהדרינן ליה דלא מצי פטר נפשיה מתפלה. אבל בברכת המזון דאי בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל לא מהדרינן ליה.
<h2>דף מט:</h2>
ואתמר משמיה דמר רב ניסי ז"ל דלא לימא לאלהינו אלא נברך אלהינו בלא למ"ד.
<h2>דף נ.</h2>
אמר רבה תוספאה הני תלתא דכריך ריפתא בהדי הדדי וקדים חד מיניהו ובריך לחודיה כד אתו הנך תרי לברוכי מזמנין עליה ואינהו נפקי בזמון דידיה משום דעדיין לא בריכו להו, ואיהו לא נפיק בזמון דידהו [משום] שאין זמון למפרע. תנן שלשה שאכלו כאחת אין רשאין ליחלק וכו': ושתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו וכו'. תנא אם היה שמש ביניהם שמש מצרפן.
<h2>דף נ:</h2>
אין מברכין על היין בורא פרי הגפן אלא בורא פרי העץ עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מברכין עליו בורא פרי הגפן אע"ג שלא נתן לתוכו מים וק"ל כחכמים. ואמר ר' יוסי בר' חנינא מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה מאי טעמא אמר ר' אושעיא בעינן מצוה מן המובחר. אשכחן בפסקא הכי. צמוקין שיש בהן לחלוחית וכששורן במים יוצא לחלוחית ונופל במים והוה ליה טעם ומראה מברכין עליו בורא פרי הגפן. אבל אם צמקו ויבשו לגמרי דמפרכן וכשהוא שורן במים לא נפיק לחלוחית מיניהו דלתערב במיא לאו יין הוא ולא מברכין עליה בורא פרי הגפן.
תנו רבנן ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת. ואין מעבירין עליו כוס מלא. ואין סומכין בה את הקערה. ואין זורקין אותו: וכל מידי דממאיס אסור לזורקו. אבל אמגוזי ורמוני וחבושי לית לן בה.
ומי שאכל ושכח ולא ברך המוציא היכא דלא גמר סעודתיה חוזר ומברך המוציא דכי הדר ושארי המוציא הדר אכיל, ואי גמר סעודתיה לא מברך דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה. אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו מסלקן לצד אחד. תני חדא מסלקן ותניא אידך פולטן ותניא אידך בולען. לא קשיא הא דתניא בולען במשקין הא דתניא פולטן במידי דלא מאיס והא דתניא מסלקן במידי דמאיס. ובמידי דלא מאיס [נמי] ניסלקיה לצד אחד ולבריך תרגומה ר' יצחק קסקאה קמיה דר' יוסי בר אבין משמיה דר' יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתיך. מהא שמעינן דמאן דמברך כל ברכה צריך לברוכי מלא פומיה ולא ליגמגם.
וכתב בעל הלכות ואיכא דאכיל ומספקא ליה אי בריך אי לא בריך, אי משבעת המינין אכל דמיחייבין ברכה מדאורייתא, מספקא הדר ומברך, אי משאר מינין אכיל דברכה דילהון מדרבנן היא, מספקא לא הדר מברך. וכן כתב רב אחא משבחא בשאלתא דוישמע יתרו.
<h2>דף נא.</h2>
עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה וכו' ואמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה הדחה ושטיפה חי ומלא. הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. חי עד ברכת הארץ ובברכת הארץ נותן לתוכו מים, כדאמרינן מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה [וכו']. ומלא דאמר ר' יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים וכו'. ור' יוסי בר' חנינא אמר זוכה ונוחל שני עולמות שנאמר ים ודרום ירשה. עטור אמר רב יהודה מעטרו בתלמידים. ורב חסדא מעטר ליה בנטלי. עטוף רב פפא מיעטף. רב אשי פריס סודרא ארישא. מקבלו בשתי ידים דכת' שאו ידיכם קדש [וברכו את ה']. ואוחזו בימין. ורבנן קמימנעי שלא לסייעו בשמאל. ומגביהו מן הקרקע טפח דכת' כוס ישועות אשא. ונותן עיניו בו דלא ליסח דעתיה מיניה. ומשגרו לאנשי ביתו דלתברך דביתהו. ואין מסיחין על כוס של ברכה. ואין מברכין על כוס של פורעניות ומאי ניהו כוס שני.
<h2>דף נא:</h2>
והא דאמרי' שאם גמר סעודתו נראה ונדחה הוא ואינו חוזר ונראה, בברכות דקמי מיכלא ומשתיא כגון המוציא ובורא פרי הגפן ושהכל וברכות דפרי ומגדי, אבל ברכות דבתר מיכלא הא תנינן בהדיא מי שאכל ושכח ולא ברך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר, עד מתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו. מי שאכל ושכח אמר רב זביד ואיתימא רב אידי בר אבין מחלוקת בשוכח אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ויברך, הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כבית שמאי ואשכח ארנקי, וחד עביד במזיד כבית הלל ואכליה אריא. רבה בר בר חנה הוה קא אזיל בארחא בשיירא אכל ושכח ולא ברך אמר להו אנטרו לי דאינשאי יונה דרהבא. מאי שנא יונה דמתילא כנסת ישראל ליונה דכת' כנפי יונה וגו'. עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו וכמה שעור עכול אמר ר' יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה.
והלכתא בכולהו בין עומד בין מהלך ויושב ומסב בכולהו יושב במקומו ומברך.
<h2>דף נג:</h2>
וכתב נמי בעל הלכות וכי אמרי' צריך נטילת ידים ואזמוני הני מילי היכא דקא בעי למיכל נהמא, אבל אי בעי למיכל פירי משבעת המינין אי נמי ממין דגן כד עבדינהו מעשה קדרה אע"פ שטעונין ברכה לאחריהם לא בעי נטילת ידים, ובתר דאכלו לא זמיני בתלתא, דאמר רבה בר בר חנה (חולין ק"ו.) הוה קאימנא קמי דר' אמי ור' אסי, ואייתו לקמייהו כלכלה דפירי ולא משו ידיהו ולא יהבו לי מנייהו, ובריכו אינש [אינש] לנפשיה, שמע מינה תלת, ש"מ אין נטילת ידים לפירות, ואין זמון לפירות, ושנים שאכלו מצוה לחלק. אבל אי מטנפן ידיה אפילו לפירות צריך לממשא ידיה משום ברכה. וחזי לן אנן דהיכא דמטנפן ידיה דצריך נטילת ידים, אין צריך לברך ברכת נטילת ידים, דלאו מצוה היא אותה נטילה ולא חייבוה רבנן [אלא] לנהמא, והאי דצריך נטילת ידים היכא דמטנפן ידיה, משום ברכה דצריך לברוכי על הנהו פירי הוא.
ומים אחרונים חובה (חולין ק"ה.) ואין טעונין ברכה. וכיון דאין טעונין אי מברך הוה ליה מוציא שם שמים לבטלה.
<h2>דף נט:</h2>
גרסי' בפסחים (ק"א:) יתיב רב חסדא וקאמר הא דאמרת שנוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, כגון פירות ויין, אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן, כגון פת ומיני דגן אין צריך לברך המוציא, מאי טעמא לקיבעיה הדר, ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. מיתיבי חברים שהיו מסובין וכו' עד אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות רבי יהודה וכו'. וקאמרי רבואתה הלכתא כרב ששת דתניא כותיה, ואע"ג דשני רב נחמן בר יצחק, לא סמכי אשינויא.
